שרה קורי היא בין המקעקעות הראשונות והמוכשרות בארץ. עם חשבון אינסטגרם תוסס ומסקרן, חוש סטייל מפותח, וסטודיו מצליח משלה שאליו עולים לרגל חובבי קעקועים פלוס רשימה נוצצת של סלבס, הבנו שהגיע הזמן שהיא תבוא להתארח לראיון על הספה. שרה הצטלמה בפריטים מהקולקציות של ברברי, בלנסיאגה, פאלם איינג'לס, וטמה, קארהארט ועוד.

איך זה להיות אישה פורצת דרך בתחום שנחשב עד לא מזמן לגברי ואפל?
"זה קרה מאוד בפוקס. התחלתי בגיל מאוד מוקדם, גיל 18, ובאותו זמן היו ממש מעט מקעקעות נשים. התחום היה מאוד גברי ואולי גם קצת 'פרימיטיבי', בטח שלא היה חיבור לאינסטגרם או לרשתות, אני מרגישה שהכנסתי את הקישור בין רשת חברתית לבין האמנות שלך, לפיתוח שלך. עמוד האינסטגרם הוא בעצם היום כמו כרטיס ביקור. גם העניין של הקווים הדקים זה משהו שלא כל כך היה קיים באותו זמן. היום זה כבר אולי הז'אנר הכי נפוץ בקעקועים, הסגנון העדין נהיה פופולרי".

איזה סוג לקוחות באים אלייך להתקעקע? יש להם סטייל מסוים?
"אני חושבת שזה כל היופי בעבודה שלי, כי באמת כל תור - אחד אחרי השני - מגיע מישהו אחר. זה יכול להיות עורך דין ואז שיננית ואז אמן ואז ילדה מהתיכון. אני גם כל הזמן לומדת מלא, אלו אנשים סופר-צבעוניים מכל קצוות העולם והארץ. זה כל היופי במקצוע הזה, פשוט סופר מגוון, ופותח, ומעשיר".

איך את רואה את הקשר בין עולם הקעקועים לעולם האופנה?
"בתור ילדה תמיד הייתי אוהבת לקחת בגדים מהארון של אבא שלי, תמיד הייתי נורא 'באגי', וכזה הייתי אוהבת את הסגנון ההיפסטרי התל אביבי גם כשהייתי עוד ילדה מצפון תל אביב. אהבתי להיות ווירדית כזאת, שונה מהילדה שרוצה ללבוש חולצה צמודה וסקיני".

ואיך את מגדירה היום את הלבוש והסטייל שלך?
"אהה.. אני שונאת להגיד את המילה 'סטריט', זה נהיה כבר לעוס, אני חושבת שאקרא לזה אוברסייז נוח. אני כן יכולה למצוא את עצמי עם שמלה ועקבים, אבל זה משהו שהוא מאוד חדש לי, ממש רק בשנה האחרונה התחלתי ללבוש שמלות. השמלה הראשונה שקניתי היתה פה בפקטורי, שמלה של אלכסנדר וונג. אין לי הרבה בגדים בארון, אני יותר עושה קומבינציות כזה".

ספרי לנו איפה האובססיה של הסניקרס שלך מתחילה.
"יש לי איזה 50 זוגות, ברמה שיש חודשים בשנה שאני אומרת לעצמי 'את לא קונה נעליים'. אני בגמילה, אין לי מקום. נעליים זו אובססיה קשה".

יש מותגים שעליהם את מטילה וטו, כלומר שלא תלבשי?
"לא יודעת אם הייתי מכלילה בתור ברנד, אבל יש קולקציות שפחות התחברתי או יותר התחברתי. נגיד פעם לא הייתי סובלת מקושקש, היום אני הכי אוהבת חליפות עם הדפסים. פעם הייתי שונאת בייסיקים בסגנון יוניקלו, והיום יש לי מלא בארון, אני שמה עם ג'ינס רחב ובאקט וזה סטייל".

רשימת האנשים המפורסמים שקיעקעת היא ארוכה. אבל את מי עוד לא יצא לך לקעקע וממש היית רוצה?
"בארץ – נועה קירל. מאוד חשוב לי להכיר אותה קודם כל, לשאוב ממנה השראה ואולי גם להצליח לתת לה השראה. אני מרגישה שיש לי מסלול דומה לשלה, עם הקטע של להתחיל בגיל צעיר ואיך שזה השפיע עלינו בתור ילדות, כמובן שאצלי זה בממדים אחרים משלה. אני מאוד אוהבת גם את אניה בוקשטיין. את יהודה לוי תפסתי באיזה בר לילה אחד, הייתי שיכורה אז אזרתי אומץ לגשת אליו. הוא ענה לי 'אני לא יכול, אני שחקן'. יש גם את סטטיק שמאוד הייתי רוצה לקעקע, אבל הוא לא בעניין של קעקועים".

יש לך איזה סיפור קעקוע הזוי או מצחיק שנתקלת בו לאחרונה?
"מישהו שלח לי הודעה באינסטגרם שהוא רוצה לעשות קעקוע של פיתה על הגז. חשבתי שמדובר באיזה ילד וזו בדיחה בעקבות המערכון המפורסם של 'הפרלמנט'. פתאום מגיע בנאדם בן 40, אנחנו מתיישבים, מדברים, אני עושה לו 'תגיד, איזה מצחיק המערכון?', הוא עונה לי 'איזה מערכון? וואלה לא מכיר, אני פשוט ממש אוהב פיתה על הגז'. יצא מהסטודיו עם קעקוע פיתה על הגז על היד".

ומה היית עושה היום אם לא היית בתחום של הקעקועים?
"אם לא קעקועים, הייתי עושה פאשן. היו לי מחשבות הרבה שנים לעשות תואר בשנקר, אבל הבנתי שזה פחות מתאים לי עם ניהול עסק במקביל. נראה לי שהייתי הולכת לעשות סטאז' אצל מעצב גדול, כדי להתחיל מלמטה, מלטאטא את החדר, ואז בהדרגה ללמוד ממנו הכל".