השף המסוקס אסף גרניט הצטלם להפקת אופנה שהתקיימה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. סדרת הצילומים, בהובלת צוות קניינות גברים והצלם דניאל ז'קונט, מציגה את הדגמים המדוברים מתוך הקולקציות החדשות של מותגי-העל, ביניהם סן לורן, ז'יבנשי, דולצ'ה גבאנה, בוטגה ונטה, בלנסיאגה, ברברי, פנדי, דיסקוורד, אמירי, אירו ועוד.

אסף, שהעיד על עצמו כי הוא מרגיש הכי נוח בתוך חליפה, לבש לוקים קלאסיים הנחשבים לאייקוניים במלתחה הגברית, לצד אאוטפיטים עם טוויסט אדג'י המתאים לסגנון האופנתי המזוהה איתו. כיכבו שם בעיקר חליפות, טרנצ'ים, פריטי דנים וערימות של כריזמה.

בדרך כלל כשאתה עומד לפני מצלמות אתה לובש מדי שף, הפעם הסיטואציה הייתה מעט שונה. ספר על החיבור שלך לעולם האופנה
"קודם כל אני מחובר לעולם הזה בגלל הצד הוויזואלי שלו. יש המון קווים מקבילים בין לעצב מסעדה או מנה לבין לעצב בגד או קולקציה. יש פה הרבה דמיון, גם מבחינת ההתפתחות בישראל. אם מסתכלים על ה-74 שנים שהמדינה קיימת, עם כל השינויים הגיאופוליטיים והכלכליים, ממש רואים איך האופנה הושפעה והתפתחה פה ולצידה גם הקולינריה. זה משהו שמרתק אותי ואני מוצא את עצמי משתמש בזה בתפריטים שלי, אז אני לומד הרבה תוך כדי על העולם של האופנה".

איך היית מגדיר את הסטייל שלך?
"האמת שאני הכי אוהב ללבוש חליפות, גם בגלל שאני רוב הזמן באירופה. כשאני בארץ האקלים פחות מאפשר מחויט אבל עדיין אלבש משהו אלגנטי, כמו חולצות פשתן מכופתרות".

יש מותגים ספציפיים שמדברים אליך יותר?
"אני מאוד אוהב את כל המותגים שצילמנו, יש לי המון פריטים שלהם בארון. אני חי בלונדון ובפריז, שהן ערים מאוד אופנתיות, במיוחד פריז שהיא הראשונה להוציא קולקציות וזה תמיד מול העיניים שלי. הלקוחות שלי הם אנשים בכירים בעולם האופנה, זה כל הזמן נוכח בלוחות ההשראה שלי. אני שמח שאני יכול מדי פעם להתחדש בפריט של מותג-על וגם אני מקבל מזה הרבה השראה".

מה לעולם לא יתפסו אותך לובש?
"טרנינג. ואני שונא סניקרס. אני אוהב לראות סניקרס על אחרים, אני חושב שזה מהמם, אבל אני לא מסוגל לנעול בעצמי, לא משנה כמה ניסיתי".

הצילומים נערכו במוזיאון הרצליה כי מבחינתנו אנחנו רואים חיבור בין עולמות היצירה השונים - קולינריה, אמנות, אופנה. איך אתה רואה את החיבור הזה, והיכן עולם האמנות פוגש אותך ביומיום?
"כילד וכנער גדלתי ממש במוזיאון ישראל בירושלים, זה היה מגרש המשחקים שלי. לשם אמא שלי הייתה לוקחת אותנו, שם היו הקייטנות שלי. זה ממש טבוע בי מאז שהייתי ילד קטן. כשהתחלתי את הקריירה שלי כטבח וכשף, עולם ההשראות שלי היה מאוד מאוד משם. מצאתי את עצמי לשמחתי עושה גם המון אירועים עם המוזיאון בירושלים וגם בתל אביב, גם גלריות באל.איי, המון אירועים שהיו ממש סביב הקשר בין אוכל לבין אמנות".

יש לך תוכנית חדשה שעוסקת כולה בקעקועים והמשמעות שלהם, זה גם סוג של אמנות
"נכון. קעקועים זה סוג של אמנות וגם סוג של אופנה. יש סוג שלם של מתקעקעים שמסתכלים על זה לגמרי מהעניין הוויזואלי ולאו דווקא בגלל משמעות מיוחדת, זה נושא שחקרנו לא מעט בתוכנית".

ספר קצת איך זה מרגיש לשהות כל כך זמן בפריז, מה אתה אוהב בעיר הזאת?
"אני חושב שזו העיר האהובה עליי בעולם. אם ירושלים זו העיר הכי חשובה לי בחיים, אז פריז זו העיר האהובה עליי. אני כל כך אוהב את איך שהיא נראית, כל פינה בה, כל הוויזואליה שלה, האהבה לאסתטיקה ולתרבות. תמיד כשאני מגיע לפה אני ישר מרגיש יותר בנוח".

יותר בנוח מישראל?
"נראה לי שכן, באופן אישי. יש לי פה גם את המסעדה שהיא הכי הבייבי שלי - את 'שבור', אז אני גם נורא מתרגש כל פעם כשאני מגיע לשם".

איך ההרגשה אחרי קבלת כוכב המישלן פעם נוספת?
"קודם כל זה נורא מרגש, ואז מצד שני גם נורא מלחיץ, כי אוטומטית אתה מפחד לאבד את זה. בנוסף יש את הרצון לקבל עוד אחד אז אתה צריך לעבוד עוד יותר קשה, יותר מקצועי, יותר מדויק".

נראה שאתה כל הזמן מצליח להמציא את עצמך מחדש. מאיפה שואבים השראה למנות ותפריטים וקונספטים של מסעדות פעם אחר פעם?
"הרבה מגיע מהשותפים שלי. הרבה מהיצירה הזאת מגיע מעבודה משותפת עם עוד אנשים. יש לי חבורה של אנשים מוכשרים בטירוף. חלק מהם בבישול, חלק מהם ביצירת תפריטים, חלק מהם בעיצוב ובאירוח. כל החבורה הזאת, שהיא מאוד פורייה ביחד, מייצרת איזה מין ראש חץ ליצירת דברים חדשים ופורצי דרך".

לסיום, לאן שואפים אחרי שמשיגים כוכב מישלן?
"עובדים על לקבל כוכב שני. מעבר לזה, עובדים על מסעדות נוספות בפריז, בברלין, במרוקו אז יש לנו המון עבודה לעשות".

בין העבודות המוצגות כעת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ומופיעות ברקע הצילומים: "אהרון אבני: בסטודיו ובסטודיה", "רות דורית יעקבי: הדלת לגן הסודי", "רכטר: מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון, "אלי סינגלובסקי: מוזיאון הרצליה, החזית הדרומית", "אברהם קריצמן, ששת, 2021, מתוך בניין יד: פיסול קרמי רב-דורי בישראל", "אילנה אפרתי: בעקבות "גן העדן של הציפורים".