גם אם מעולם לא שמעתם את השם BAPE, אתם ככל הנראה מכירים את המותג. מספיק שיטוט אקראי באינסטגרם כדי להיתקל בקפוצ׳ון הכריש הצעקני או בקמופלאז׳ שכל כך מזוהה איתו. למעט מאוד מותגים יש אייקוניות חזקה כל כך, חותמת אישית ברורה שאפשר לזהות מקילומטרים. את המסע שעברה בייפ מחנות בוטיק קטנה בטוקיו, עד לאחד המותגים המשפיעים בעולם, צריך לזקוף לזכות איש החזון והיוצר שלה, אדם בשם טומוקי נגאו (Tomoaki Nagao) או בכינוי שיותר מזוהה איתו – ניגו (Nigo).

הרבה לפני שהגיע לעולם האופנה, החל ניגו להשתעשע עם עולם המוזיקה, ובגיל 16 כבר תיקלט במועדונים קטנים בטוקיו. הוא הושפע מאוד מאמנים שפעלו בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים כמו הביסטי בויז, אל.אל קול ג׳יי ו-Run DMC. בתור סטודנט ניגו נרשם ללימוד עיצוב אופנה. אבל האקדמיה לא ממש עשתה עליו רושם, ובתכלס הוא לא למד שם כלום. הדבר היחיד שיצא לו מזה הוא חברות עם ג׳ון טקהאשי (Jun Takahashi) – לימים הבעלים של מותג האופנה Undercover.

אחרי הלימודים החל ניגו לעבוד כעורך אופנה במגזין יפני ותיק לאופנת גברים בשם פופאי. בתחילת שנות התשעים הוא פתח את החנות הראשונה שלו בשותפות עם טקהאשי. קראו לה Nowhere והיא מכרה בעיקר מותגי סטריט-וור וטי-שירטים בעיצוב אישי בכמות מוגבלת. כבר בקולקציה הראשונה ניתן היה לראות את ההשפעה של תרבות הפופ על היצירה של ניגו. הוא העריץ את אנדי וורהול, אלביס והביטלס, והושפע מאוד מסצנת היפ-הופ האמריקאית.

יחד עם אושיות הסטייל המקומיות – טקהאשי, שין טקאזוואה (Sk8thing) והירושי פוג׳יווארה (Hiroshi Fujiwara) – הם נחשבו לגל החדש של סצנת העיצוב בטוקיו. החבורה הושפעה מאופנת רחוב אמריקאית, מוזיקה שחורה ותרבות הפופ, ויחד הם יצרו קליקה שהגדירה את תרבות האנדרגראונד של טוקיו. הבגדים שלהם היו סוד שמור בקרב מעגלים סגורים. לא היו אז טלפונים חכמים ולא היה אינטרנט, מי שרצה לשם ידו על הפריטים שלהם היה צריך לטוס לטוקיו ולהגיע לבוטיקים קטנים כדי לרכוש את הקולקציה החדשה. כמו חבורה אמיתית, בשלב מסוים הם התחילו לתת כינויים אחד לשני. הם שמו לב שניגו דומה מאוד לפוג׳יווארה, ולכן נתנו לו את הכינוי מספר 2 (ביפנית – ניגו).

היום Supreme היא מכונת הייפ, אבל את המודל המציאה BAPE
בשנת 1993 פתח ניגו את החנות הראשונה של בייפ. השם המלא הוא A Bathing Ape והוא לקוח מתוך פתגם יפני נפוץ שהתרגום החופשי שלו הוא ״להתרחץ במים פושרים״. הכוונה לחבר'ה צעירים, עשירים ומפונקים שמתעצלים לצאת מאמבטיית מים חמים עד שהם הופכים לפושרים (וכן, זה אומר שניגו התייחס באופן אירוני וקצת מזלזל לקהל שקנה בחנות שלו). את הרעיון ללוגו הוא לקח מהסרט "כוכב הקופים", יצירת מופת מ-1968 בכיכובו של צ׳רלטון הסטון. ניגו הושפע מאוד מהסרט הזה, ושילב ממנו ציטוטים בעיצובים של בייפ.

היום Supreme היא מכונת הייפ שבועית, אבל בייפ המציאה את המודל. כשניגו ראה שמוכרים את החולצות שלו בארבעים נקודות שונות בעיר, הוא צמצם את כולן לחנות אחת בלבד. מפה הפאניקה סביב הבגדים של המותג עשתה קפיצת מדרגה משמעותית.

החיבור עם קניה ווסט, ליל וויין ופארל וויליאמס

בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים ראפרים גדולים כמו נוטוריוס בי.איי.ג׳י, קניה ווסט וליל וויין נצפו עם הבגדים של בייפ – והתופעה חשפה את המותג לשוק האמריקאי. לפתע בייפ הפך לשם גדול גם מחוץ ליפן. ב-2003 נפגש ניגו עם פארל וויליאמס והקליק ביניהם היה מיידי. העיצוב הצעקני של ניגו התאים לאופי המוחצן של פארל, ויחד הם החליטו להקים מותגי אופנה בשם Billionaire Boys Club ו-Ice Cream.

ל- Supreme יש את ה-BOGO (שזה LOGO BOX למי שמתקשה) וללואי ויטון את המונוגרמה, מה עשו בייפ? בשנת 2004 נוצר הסמל האייקוני של המותג – קפוצ'ון עם הדפס של כריש. בדומה ל-אייר ג׳ורדן 5, את הרעיון לעיצוב ניגו קיבל ממטוסי קרב ממלחמת העולם השנייה. בעבר היה נהוג לקשט כלי מלחמה בציורים של חיות מאיימות כמו כריש. ניגו אהב מאוד את הרעיון הזה והביא אותו לקולקציה שלו. בנוסף להדפס הקמופלאז׳ שהפך למזוהה עם המותג, בייפ יצר את המצרך שעולם האופנה כל כך רודף אחריו, חותמת אישית ברורה. ניגו הצליח לשלב בחוכמה בין מראה מיליטריסטי לאנימציה יפנית, והכל תחת מראה קז'ואל ומעטפת אורבנית מתוחכמת.

בייפ התפתח במקביל למותגים גדולים כמו Supreme ו-Stüssy. לא בכדי לחברות האלו יש עקרונות שיווקיים מאוד דומים. ניגו הבין מהר מאוד את הכוח של שיתופי פעולה, את העוצמה של המהדורות המוגבלות, ומשנת 1998 הוא התחיל סדרה של שת"פים מפוצצי הייפ, סופר מוגבלים וסופר מבוקשים. בין שיתופי הפעולה הבולטים היו אלו עם Stash ולאחר מכן עם Futura, פפסי, KAWS ואדידס. עד היום בייפ מרבה לשתף פעולה עם מותגים אחרים, והכל בזכות החזון הראשוני של ניגו.

סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים היו תור הזהב של בייפ. המותג היה נחשק, יקר וקשה להשגה. וכמו בכל דבר שהוא נחשק, יקר וקשה להשגה – כך נולדה לה תעשיית הזיופים. בתוך השוק היפני, בייפ כמותג בנה את השם שלו לאט וצבר עם השנים קהל מעריצים אדוק שהיה מוכן לשלם את הסכומים הגבוהים. בארה"ב לעומת זאת, הוא צמח מהר מדי, הקהל הצעיר היה מוכן ללכת עם פריטים מזויפים, רק כדי להסתובב לבוש בעיצובים של בייפ. בנוסף, ניגו תמיד נטה ללכת לכיוונים של הייפ, מה שלא איפשר למותג להתפתח לכיוונים נוספים, ובשלב הזה בייפ נכנע להייפ של עצמו. הוא הפך למותג של אספנים ולא של קולקציה. המותג לבש את האנשים ולא להיפך. אם כל זה לא הספיק, ניגו סבל מתסמונת היזם הקלאסית של יצירתיות אינסופית ואפס התנהלות כלכלית. הוא מכר מעט מאוד פריטים, ואת הכסף שהרוויח ביזבז על יצירות אמנות לאוספים הרבים שלו. בכלל, תצביעו על פריט בחדר ולניגו יש אוסף שלו – החל מתיקים של לואי ויטון ועד לבובות של רונלד מקדולנד.

כך נולד האח הקטן AAPE

בשנת 2011 מכר ניגו את המותג לתאגיד סיני בשם I.T. הוא נשאר עוד שנתיים בחברה כדי לעזור במעבר, אולם היום כבר אין לו חלק פעיל במותג. התאגיד הסיני זיהה די מהר את כל הבעיות של בייפ – מותג יקר שמרוב האקסקלוסיביות שלו הוא לא מרוויח כסף. השלב הראשון היה להעביר את קו הייצור לסין, ולאחר מכן לפתוח סניפים של בייפ בערים מרכזיות כמו לונדון, פריז, ניו-יורק ולוס אנג'לס. הסינים רצו להפוך את בייפ למותג נגיש אבל לשמור על היוקרה שלו – הפתרון היה לפתוח את AAPE, האח הקטן והנגיש של בייפ. קו ששומר על איכות יחסית גבוהה במחירים יותר נמוכים.

ניגו אמנם כבר לא חלק מבייפ באופן רשמי, אך הדי.אן.איי שלו טבוע עמוק בשורשים של המותג. עד היום התאגיד הסיני יכול לדרוש מחירי פרימיום בזכות העקרונות המנחים של ניגו – קולקציה במהדורה מוגבלת, שיתופי פעולה והרבה באזז. המותג בייפ הרבה יותר פופולרי ומצליח היום. הוא שומר על המעמד שלו כאחד המותגים הנחשקים בעולם, בעיקר בקרב מילניאלס שממשיכים לגלות אותו מחדש.