לכבוד חודש הגאווה, משיק המותג האמריקאי קלווין קליין שיתוף פעולה עם בר השפגאט, מוסד תל אביבי שנחשב לאחד ממקומות הבילוי האהובים בקרב הקהילה הגאה ומחוצה לה. החיבור הוליד קמפיין גאווה מקומי בכיכובם של חברי צוות הבר, לבושים כולם בקולקציית הגאווה של קלווין קליין.

החיבור של השפגאט לקונספט הגלובלי של קמפיין "Chosen family" היה טבעי, מיוחד ומרגש, ועל כן במהלך השבועיים הראשונים של חודש הגאווה, ימותג הבר בקמפיין העולמי של קלווין קליין והגאווה. כחלק משיתוף הפעולה המקומי של קלווין קליין עם השפגאט, חלק מההכנסות ממכירת הקולקציה ייתרמו למכללת מרשה - מכללה גאה להכשרה מקצועית למגוון רחב של מקצועות שונים ולימודים.

במהלך יום הצילומים, התיישבו חברי הצוות לשתף אותנו בסיפור חייהם והדרך שעברו, ותיארו מהי משפחה עבורם. החל מדוגמנית טרנסג'נדרית בת להורים חירשים, דרך ערבי דרוזי שהגיע לעיר הגדולה מהצפון, ועד האישה שמרגישה שלתת בית לחברי קהילה זו השליחות שלה – כולם משפחה אחת תומכת ואוהבת.

דורין אדרי
בת 27, דוגמנית, טרנסג'נדרית
"המשפחה מבחירה שלי היא המשפחה הכי מדהימה שיכולתי לבקש, אני בהודיה על האנשים מסביבי ואני מי שאני היום המון בזכותם"

"גדלתי בקרית שמונה, למשפחה מיוחדת בה שני ההורים ושני האחים חירשים, ורק אני ואחותי לקויות שמיעה. אני האוזן של המשפחה, אני מרכיבה מכשיר שמיעה באוזן הפנימית ודוברת שפת סימנים כשפת אם. בגיל 17 החלטתי לעזוב את ההורים ולהתחיל חיים חדשים בעיר הגדולה תל אביב. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות אבל פחדתי, ולכן רק בגיל 21 התחלתי בתהליך של שינוי המין ולמעשה נולדתי מחדש.

הראשון שסיפרתי לו על התהליך שאני רוצה לעשות היה חבר קרוב שלי שהרגשתי מאוד מחוברת אליו, הוא היה ונשאר המשפחה שלי. בהמשך סיפרתי לאחותי ולשאר המשפחה אך נמנעתי מלספר לאבא שלי, שהוא טיפוס קצת פרימיטיבי שחושש מה הסביבה תגיד. חיכיתי למצוא את הזמן הנכון כדי להגיד לו, התחמקתי מלראות אותו ולדבר איתו - לא הגעתי לבית ההורים במשך חצי שנה. בסוף הוא גילה על התהליך שאני עוברת ממישהו אחר. מאותו יום הוא החליט שאני בן אדם מת ואני לא קיימת מבחינתו. אחרי שנה של נתק הוא החליט לדבר ולנסות לחדש את הקשר. היום אנחנו החברים הכי טובים שיש.

לעולם הדוגמנות הגעתי ממש במקרה. הסתובבתי ברחוב עם פיג'מה והורדתי את הכלב כשניגש אליי סטייליסט והציע לי לעבוד איתו. אף פעם לא חשבתי לדגמן, פעם הייתי בורחת מעדשות המצלמה. בכל זאת קבענו לקפה ויצא שהצטלמתי לכתבה במגזין 'את'. משם קיבלתי פניות מחברות וקמפיינים. הייתה תקופה שמצאתי את עצמי ללא עבודה, עברו לי מחשבות לרדת לזנות וגם ניסו לשדל אותי להיכנס לעולם הזה. הצלחתי להימנע מזה בזכות החברים שלי, שהם המשפחה שלי והיו שם איתי ברגעים הכי קשים. אחרי זמן קצר מצאתי עבודה במשרד פרסום".

דנה פורר
בת 25, סטודנטית
"השפגאט הוא הבית הבטוח שנתן לי שקט ואפשר לי לפרוח ולהפוך למי שאני היום"

"הדרך שלי בשפגאט התחילה בגיל 21, כשהייתי מגיעה לבד אחרי יום עבודה, שותה דרינק על הבר ומורידה את הפאניקה של היום. לאט לאט התחלתי להכיר את הצוות והרגשתי שאני חייבת להיות חלק מ'החבורה של השפגאט'. התפטרתי מהעבודה שלי והתחלתי לעבוד בשפגאט בתור שוטפת כלים. באותה תקופה לא היה צורך בעובדים חדשים אבל היה לי חיבור חזק עם רן לייבל, הבעלים של המקום. לא עבר יותר משבוע לפני שכולם התחילו להכיר אותי ולהתעניין בי, עובדים ולקוחות כאחד. כולם הרימו לי וגרמו לי להרגיש הכי שייכת ואהובה בעולם. העבודה הפסיקה להיות עבודה, אלא פשוט כמה שעות של כיף וחברים. כל כך נהניתי לעבוד ולהיות חלק. השפגאט עיצב אותי, חיספס אותי, פתח אותי לעולמות ונישות שלא הכרתי לפני. רכשתי כלים לחיים, חברים הכי טובים לדרך וביטחון עצמי. השפגאט זה הבית שלי ואני אוהבת אותו כל כך".

ברהנו
בן 33, מעצב טקסטיל
"למדתי שלפעמים צריך למעוד כדי להבין דברים וזה בסדר כל עוד יש מי שיעזור לך לעמוד על הרגליים"

"לשפגאט הגעתי אחרי שהתחלתי להתנדב בארגון 'איגי', לא הרבה אחרי שהגעתי לעיר. כמה מהחברים שהיו יחד איתי בהתנדבות עבדו שם ובמקרה מנכ"ל איגי דאז, הלא הוא רן לייבל, הוא אחד הבעלים של הבר, אז זו הייתה נחיתה קלה. אין ספק שלשפגאט יש חלק בלתי נפרד מהאדם שאני היום, אם זה מבחינת הגישה וההסתכלות שלי על העולם או מבחינה חברתית ואישית.

כששואלים אותי 'איך זה לעבוד בשפגאט?' אני עונה שלפעמים זה לא מרגיש לי שאני עובד כמו שאני פשוט נמצא בבית. זו תחושה שמלווה אותי מהצעדים הראשונים שלי בתור מלצר והיא איתי עד היום בתור מנהל. הכרתי דרך העבודה לא רק את רוב החברים שלי בחיים היום אלא גם את עצמי, גיליתי מהי אחריות כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי. השפגאט זה לא רק מקום עבודה, יש לו ערך מוסף שלא נמדד במילים אלא במעשים".

קיוואן
בן 25, די ג'יי
"השפגאט הוא מקום של קבלה ללא תנאי, של חיבוק ותמיכה, לא משנה מי אתה ולמה ומאיפה באת"

"עברתי לעיר לפני כחמש שנים ומצאתי את עצמי פוקד מדי לילה את השפגאט, עד שעדי יערה (היום מנהלת ושותפה שלי), שהיתה אז אחמ"שית, משכה אותי לעבוד שם. התחלתי בתור ברמן ועם השנים התקדמתי לאחמוש, ניהול ולבסוף נהייתי שותף ומנהל תוכן של המקום. אני דרוזי, ערבי שעבר לעיר הגדולה מהצפון. הגעתי אני הקטן לעיר הגדולה ורק רציתי לטרוף אותה ולקחת חלק מכל הטירוף שיש לעיר להציע ולקהילה בפרט. השפגאט סיפק לי את הצורך הזה ועם הזמן נהפך לבית שלי ושל עוד רבים בעיר".

אלון
בן 23, סטודנט
"השפאגט היה המקום הראשון שבו הייתי אני באופן מלא, בלי פילטרים ומסכות"

"אל השפאגט הגעתי כשהייתי חייל, בארון, עם תיק על הגב ונעלי חי"ר קשורות בצדדים. השפאגט היה המקום הראשון שבו הייתי אני באופן מלא, בלי פילטרים ומסכות. זה המקום שגרם לי להבין לא רק שאני בסדר, אלא שאני טוב ושלם. הוא מילא אותי בביטחון ונתן לי גב. הספיק חודש אחד של עבודה שם כדי לקבל את האומץ לצאת מהארון. השפאגט הוא איך שחיי הלילה צריכים להיראות מבחינתי: עדכניים, מרימים, סקסיים ויחד עם זאת מלאי תחושת ביטחון ושייכות".

עדי
בת 28, שותפה
"זו השליחות שלי בחיים - לתת בית לכל כך הרבה אנשי קהילה שמפוזרים בארץ ובעולם"

"השפגאט הוא מקום בשבילי ליצור שינוי קטן בתרבות של הקהילה הגאה, משהו שמרגיש קצת פחות מפוזר ויותר ממורכז וממוקם. השפגאט הוא מקום שמאפשר לכל אחד להגיע ולמצוא מישהו להזדהות איתו. מרגיש לי שזו השליחות שלי בחיים - לתת בית לכל כך הרבה אנשי קהילה שמפוזרים בארץ ובעולם".