הרן כסלו (38) הוא זוכה פרס התרבות לאמן צעיר לשנת 2018 מטעם משרד התרבות והספורט, וחבר קיבוץ בארי. עבודתו מציגה את נוף בארי דרך תמונות אבסטרקטיות ועל גבול הצורניות, אשר מציגות את הנוף הפיזי כפי שהוא זוכר אותו, חווה אותו כעת, וכפי שהוא רוצה שיהיה. הרן הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קולקטיביות רבות בישראל. עבודותיו נרכשו על ידי מיטב האספנים והמוזיאונים בארץ. הרן נשוי לסיון ואבא לכרמי בן ה-10 וברי בת ה-7, נכד למייסדי הקיבוץ, שם נולד וגר עד השבעה באוקטובר.

"אני חושב שיש פחדים שהם מעבר לפחדים", מתאר לנו הרן כיצד חווה את השבת השחורה. "כי פחדים' למעשה הם תיאור של מחשבות רעות שמהן אנו נשמרים. הם הקיצון של התודעה שלנו. פחדים הם הגבולות שלנו. אז בשבעה באוקטובר הייתי מעבר לגבול הזה. החוויה הממשית היא של פחד מוות. יש משהו ביום הזה שעובר את כל מה שחשבת לפני. בממ״ד הזה, בשבעה באוקטובר, היה הרבה יותר ממה שיכלתי לפחד ממנו. איך מציירים פחד מוות? זו משימה קשה".

מתי התחלת לצייר?

"בתור ילד מעולם לא ציירתי. כחלק משירותי הצבאי בתפקיד מיוחד בשלדג התחלתי לעסוק באמנות, משהו בשירות עורר אצלי את הדחף ליצור. אחרי הצבא התחלתי ללמוד אמנות, ועם הזמן זה הפך למקצוע. בהתחלה למדתי ציור פיגורטיבי ולאחר מכן השלמתי תואר ראשון באמנות רב-תחומית במכללת שנקר. עבדתי שנים רבות בדפוס בארי לצד העיסוק שלי באמנות, ולפני שנה וחצי עברתי לעבוד בחברת לנדא שבפארק המדע ברחובות, כשהאמנות היא תמיד חלק מאוד משמעותי בחיי, חלק ממי שאני".

איך קיבלו את האמנות שלך בקיבוץ?

"אמן בקיבוץ שיתופי זה משהו מעט מורכב. אבל לא לקח הרבה מדי זמן עד שהקהילה חיזקה אותי ועמדה לצידי".

איך זה ליצור בבארי?

"זו יצירה מורכבת שמלווה בדיכוטומיה שבין הנוף הירוק, כאשר כולם באים לראות בפברואר את הכלניות ולטייל עם הילדים, לבין הצד השני בו אתה רואה את הגבול עם עזה. המחשבה בין היכולת לטייל בין הנופים היפים לעומת המחשבה שהאדמה מבעבעת, מדגישה את זה שהמקום הוא warzone אמיתי ואחת לכמה חודשים באמת יורים טילים עליך ועל הילדים שלך. ליצור בבארי, לצייר את המקום, זה לא לצייר כמו צייר אירופאי שעומד עם קנבס עם כל הזמן שבעולם, הציפורים מצייצות ואתה מצייר את הכלנית בתוך כל הירוק שברקע. אני חושב שהתפקיד שלי, או מה שמרגיש לי נכון לעשות, הוא לצייר את הדבר המורכב הזה, ומצאתי לעצמי דרכים לבטא את זה בצורה שאינה עם המכחולים האירופאיים, כי אין לי זמן וכי באמת יורים עליי. ליצור שם זה מורכב וקשה. זה בוחן כל הזמן את הציור בגלל שלבסוף זה לצייר גם את הגבול, את הגבול של הציור, וגם את הגבול של עצמי".

"העבודה שלי נוגעת במורכבות שבין הקהילה של בארי שלפני השבעה באוקטובר, כלומר הקיבוץ החזק, המאוד מוצלח, שבעיניי הוא הכי יפה בעולם, לצד זה שאנו חיים ליד גבול עם כוחות מזוינים משני הצדדים ועם חרדה קיומית. זה לחיות במקום שמצד אחד הוא מאוד יפה, אתה מגדל בו את הילדים ועל פניו היומיום בסדר, ומצד שני יום אחד הגדר יכולה להיפרץ, אנשים צובאים על הדלת ומבקשים להיכנס בשביל להרוג אותך ואת הילדים. המורכבות הבלתי הגיונית הזו היא מה שאני מנסה לעשות בציורים שלי".

כעת, כשאינך גר בבארי אבל משתוקק לחזור, איך מושפעת האמנות שלך?

"אני לא מרגיש שאני לא בקיבוץ. אני לא שם כבר למעלה מ-50 ימים אבל אני עדיין מרגיש שאני בתוך הממ״ד ואני מצייר בתוכו. אני יודע שיצאתי משם פיזית, אבל אני מרגיש שמבחינה מנטלית אני עוד שם. עוד לא חילצו אותי. האמנות שלי ממשיכה מהנקודה שהפסיקה. אמנות היא ביטוי לזרם התודעה שלי. הם פצעו אותי עמוק אבל לא לקחו ממני את החיים. וכל עוד אני חי אני אמשיך ליצור".

אתה מתכנן לחזור לקיבוץ?

"מעולם לא עזבתי. חולצתי תחת אש מהקיבוץ וכשאני עוצם עיניים אני מרגיש עדיין בתוך הממ"ד. לקיבוץ בארי יהיה ניתן לחזור באופן מלא רק בעוד כשנתיים. זה פרק זמן בלתי נתפס במונחים של האירוע הזה ונקודת הזמן שלנו בו. אינני עוסק בזה כרגע".

הסטודיו שלך ימשיך להיות בבארי?

"הסטודיו שלי הוא חלל שבו אני חושב ופועל וזה גם הבית שמכיל את עבודותיי. בהינתן שאין כרגע אופציה אחרת, הוא נודד איתי כפליט. הסטודיו תמיד יהיה בסמוך למקום מגוריי, עכשיו ובעתיד".

המהדורה המיוחדת שהודפסה כעת בשיתוף עם פקטורי 54 בהדפסת בית הדפוס של בארי, מציגה עבודה חדשה של הרן המתארת את נוף בארי, רקע השמיים, מדשאות הקיבוץ, עצי האקליפטוס וכלניות היער האדומות אשר ננטעו על ידי מייסדי הקיבוץ. הפרשנויות המגוונות לעבודה וצבעיה, האדום העז לצד צבעים בהירים, מביעים זיכרון חי לשכול השבעה באוקטובר, לצד הכרה ביופי הקיבוץ והתקווה הכנה לעתידו.

"חווינו ביום השחור הזה את כל הרע שהאנושות יכולה להציע ומיד אחר כך פגשנו בעוצמה כפולה את כל הטוב", מסכם הרן בנימה אופטימית. "יש לנו כמשפחה, כקהילה וכעם עוד דרך ארוכה לשיקום המיוחל ואין לי בכלל ספק שזה לא סוף הסיפור שלנו. בזכות הטוב שפגשנו נצליח להתרומם, לבנות, לאסוף את השברים ולהתמלא בתקווה חדשה לתקומה.

"שיתוף הפעולה הסב לי רגעים של עידוד והפוגה מהמחשבות והכאוס שרצו לי בראש מאז האסון שקרה לנו. התוצר הוא עדות לכך, משום שהוא משלב את האמנות ביחד עם דפוס בארי שבו המחברות הודפסו. בדפי המחברת אפשר לבטא בליל של מחשבות ותהיות. כתיבה היא סוג של תרפיה והייתי רוצה שהמחברת תיתן לכל אחד ואחת את המקום לפרוק את הקשיים, המחשבות, החלומות והתקוות.

את המחברות ניתן יהיה להשיג כאן באתר ובחנויות הרשת. מחיר: 49 ₪ למחברת וגלויה. באתר הן נמכרות כמארז של שתי מחברות ב-98 ₪.