שנה לאחר הבכורה החגיגית של "הורה - הסרט", עיבוד קולנועי מאת אוהד נהרין ליצירה הבימתית המצליחה בביצוע להקת בת-שבע, חוזר הכוריאוגרף המוערך עם יצירה חדשה בשיתוף רקדני הלהקה ואריאל כהן. באירוע משותף ללהקת המחול בת-שבע ופקטורי 54, זכה הקהל לצפות בחזרה הבימתית הראשונה של היצירה, ולשוחח עם נהרין על תהליך העבודה.

להפקה החדשה, "מומו", יש שתי נשמות – האחת כמו שאובה ממעמקי האדמה – נשמה שמקפלת בתוכה ארכיטיפים ומיתוסים של גבריות מלוכדת וגולמית, והאחרת מצויה בחיפוש תמידי אחר די-אן-אי אישי ומובחן; האחת פועלת כמעין כוח כבידה עצמאי שאינו תלוי בדבר, והאחרת מורכבת מגופים שנעים סביב אותו כוח – מתרחקים ממנו, נמשכים אליו, מפנים מקום לרכּות הכרחית ולפורקן.

עם פסקול שמורכב ברובו מהאלבום Landfall של לורי אנדרסון ושל Kronos Quartet, מהרכבי המוזיקה הקלאסית החדשה המובילים בעולם, נפרס על הבמה פסיון משותף שבליבו מעגליות של יופי ועצב עמוק. ויתור הופך להתמסרות לחיפוש אחר סדק, ומעידות בקוד התנועתי מתגלות כחומר חופשי, משחקי ונוגע.

ישבנו לשוחח עם אריאל כהן, יוצר שותף לנהרין בהפקה, על תהליך היצירה, גישתו וזיקתו אל עולם האופנה.

קרדיט צילום: נטלי מיכלסון.

ספר לנו על עצמך.

"אני במקור מירושלים. אהבתי לתנועה ומופע החלה עם להקת 'הורה אפרוחים' ומשם לאקדמיה למחול ומוזיקה בירושלים. עוד לפני התיכון עזבתי את הלימודים עבור לימודי בלט בבית ספר המקצועי 'הקירוב בלט' שנמצא בוושינגטון, ארה"ב, וסיימתי לימודי תואר ראשון בבלט קלאסי בבית הספר הלאומי לבלט באמסטרדם. התמקצעתי בגישות תנועה שונות על הרצף בין בלט מודרני למחול עכשווי. למדתי עיצוב תלבושות ובמה אצל רקפת לוי, תוך כדי עבודה צמודה עם אושיית האופנה נמרוד פלד. חקרתי גישות מופע שונות יחד עם בוגרות בית הספר לתיאטרון חזותי. מ-2008 אני פועל כיוצר עצמאי. כיום אני מתנדב עבור אפליקציית מעטפת לנפגעות ונפגעי תקיפה ואלימות מינית וגם בפרויקט גילה להעצמה טראנסית".

איך הגעת ללהקת בת שבע? כמה שנים אתם משתפים פעולה?

"העניין הנחמד הוא שלא התקבלתי לאנסמבל של בת-שבע פעמיים, והייתי ברשימת המתנה, אך הוזמנתי להצטרף ב-2005. בעקבות הסקרנות שלי לדרך התנועה הייחודית של אוהד והאמנות שלו, תוך חיפוש עיקש אחר קולי האמנותי, עבדתי בבת שבע בכמה כובעים - כרקדן, מעצב תלבושות, אסיסטנט כוריאוגרף וכעת יוצר שותף.

ספר לנו על השם MOMO ומה אנו יכולים ללמוד ממנו על ההפקה.

"אחד הדברים שאנו נהנים ממנו הוא ש'מומו' קל לביטוי פונטית בכל שפה ולא משויך לתרבות ספציפית. מכאן אפשר להגיד שמומו שייך לכולם. כך גם עבודת ההפקה עם כל אנשי המקצוע המרובים והמוכשרים מבית בת-שבע, שחולקים מכישרונם ואהבתם דרך מומו".

מה היה תהליך היצירה והעבודה המשותפת?

"היצירה והעבודה על מומו הן תוצר של עשור של עבודה משותפת ביני לבין לאוהד. ההתארחות האמנותית שלי בלהקה באה לביטוי בפיתוח העבודה יחד עם אוהד ובעבודה עם הרקדנים".

אופנה היא נושא מרכזי בעבודתך, ובעבר אף עיצבת תלבושות לבמת הריקוד. מה היה חשוב לכם להדגיש ב"מומו" מבחינת אופנה?

"אופנה ותקשורת חזותית חשובים עבורי כיוצר 'מופע' ו'מחול', בעיקר על מנת להעצים את חווית המחול. כמעצב תלבושות, "שדה21" הייתה עבודה משמעותית עבורי כי שם התאפשר לי לתמוך ברגע ייחודי מבחינת תלבושות. המעצבת בהפקת מומו היא ארי נקמורה. זאת לא עבודת עיצוב התלבושות הראשונה שלה עם אוהד. עיצוביה ניחנים בטיפול בפרטים הקטנים ובאלגנטיות רבה, תוך יצירת קולקציה שמתחשבת באופי הרקדן ותומכת באופי העבודה. ביצירה מומו חלק מהתלבושות מתחשבות בתאורה וחלקן בעיצוב ותפאורת הבמה".

באילו צמתים לטעמך נפגשים אופנה וריקוד על הבמה ומחוצה לה?

"ברמה הטכנית, אפשר להגיד 'טיפול בפרטים הקטנים'. בראי סוגות המחול השונות: אחרי התלבושת הנוקשה של בלט קלאסי, תלבושות בימתיות המזוהות עם מחול מודרני, המחול העכשווי, מתקשרות יותר עם אופנת היומיום אשר מקרבת בין הצופה לרקדן. שלא כמו בבלט הקלאסי, בו התלבושות מעצימות את רעיונות טכניקת הבלט, במחול עכשווי יש מגמה להביא את הגוף כמו שהוא, וכך לעיתים מושפעת הגישה העיצובית. בבת-שבע אנחנו בוחרים בדים ובגדים המדגישים את השפה התנועתית המאפיינת את אוהד, תוך קשב ומחקר מרעיונות הכוריאוגרפיה. בהקשר של הרקדנים מחוץ לבמה, ניתן לראות שבגדי החזרות האופייניים לרקדנים הם בדרך כלל בגזרות משוחררות, אוברסייז, ואפילו קרועות. הרקדנים הופכים בעצמם לאיזשהי הצהרה אופנתית שכבר מאומצת על ידי אחרים בקרבת הרקדנים ואף מעבר להם".