המרכז לאמנות עכשווית / CCA תל אביב-יפו הוא מוסד ללא־אוסף וללא מטרות רווח אשר הוקם ב1998 על ידי סרג'יו אדלשטיין. המרכז מטפח פרקטיקות, השקפות ודיונים הנוגעים לסוגיות הרלוונטיות ביותר של זמננו ומטרתו להזמין ולהפיק פרויקטים חדשים של אמנים/ות חיים ורדיקלים/ות, מתן מסגרת מוסדית לאמנים/ות ישראלים/ות תוך דגש על עבודות וידאו, מיצג, סאונד וכד'.

לאחר שנים בהן פעל בסינמטק בתל אביב, עבר ב-2005 למבנה קבע המשתרע על פני 300 מ"ר על שם "רחל וישראל פולק", אשר תוכנן על ידי האדריכל קיסלוב קיי (Kaye) במרכז תל אביב, ובצמוד לשוק הכרמל התוסס.

דרך תוכנית עשירה ומגוונת של תערוכות אמנות רדיקלית ואירועים המלווים בחומרי דפוס בעברית, ערבית ואנגלית הרחיב ה-CCA את שיח האמנות המקומי והציג באופן תדיר עבודות חדשות של אמני/ות וידאו ישראלים/ות בתחילת דרכם/ן לצד עבודות בינלאומיות עדכניות ומובילות בתחום. במבנה זה המרכז מציג אמנים/ות בינלאומיים שלא הציגו קודם לכן בארץ כגון: מרינה אברמוביץ׳, שרון לוקהרט, גרי היל, רוזה ברבה, כריסטיאן ינקובסקי ואגניישקה קורנט. בד בבד, הציג המרכז את תערוכותיהם המוסדיות הראשונות של אמנים ישראלים בכירים כמו יעל ברתנא, גיא בן־נר, רועי רוזן, נירה פרג ומיכל הלפמן וסייע להם להפיק עבודות חדשות. רוחו של CCA תל אביב-יפו והתמקדותו באמן/ית, הופכות אותו לבית חם לזירה התוססת של אמנות עכשווית בעיר.

"NOT IN MY NAME", או בעברית "לא בשמי", היא תערוכה קבוצתית בה משתתפים אמנים/ות ממדינות שונות כמו יפן, בריטניה, רוסיה והודו, אשר לא עובדים לבד ולא מציגים בשמם האישי. בעידן הבלוקצ׳יין והקריפטו – עידן בו זהויות בדויות הן עניין שבשגרה, ובו ניתן לרתום קהילות שונות לכדי פעולות שיתופיות – התהווה סוג חדש של אמן/ית. סוג אמן/ית אלו מרחיבים/ות את המשמעות המסורתית של "קולקטיב אמנים" וקורא תיגר על הערך שאנו מייחסים לחתימת האמן/ית או לאופן בו אנו מבינים את העמל (מלשון Labor) שמאחורי פעולת היצירה. הוא או היא, הם למעשה תחביר של שותפים הפועלים יחד תחת שמות פיקטיביים השואבים השראה מתחומים שונים, וביניהם כלכלה, מדעי החברה, גיאוגרפיה, והאינטרנט.

הבחירה לוותר על חתימה סגנונית או רעיונית, ובמקום זאת להעניק ליצירה זהות משל עצמה, מאפשרת לדון בשאלות של זהות אישית באופן פורץ דרך. סוג יצירה זה מותח את גבולות החופש האמנותי, מאיר פרספקטיבות שונות ומזמין שיח בעל ערך ומשמעות. "לא בשמי" היא התערוכה הקבוצתית השנתית בCCA ומוצגת באוצרות ניקולא טרצי, מנהל ואוצר המרכז.

ניקולא טרצי (מג'נטה, איטליה 1982) הינו מחנך, אוצר, כותב, חוקר אמנות ודירקטור המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב CCA. ניקולא הינו דמות יוצאת דופן בנוף האמנות הישראלי המקרבת בין סצנת האמנות הגלובאלית למקומית כאשר בעברו לימד באוניברסיטת ייל ( (Yale, שימש כעורך האמריקאי של מגזין פלאש ארט (Flash Art) וכאוצר, עורך ומתאם התערוכות בקרן הביאנלה הבינלאומית של פראג המתקיימת אחת לשנתיים. במקביל, היה חבר בצוותי אוצרות הפעלו בחללי אמנות מובילים כפאלה דה טוקיו (Palais de Tokyo) בפריז, במרכז לאמנות עכשווית אוז׳דובסקי קסל (Ujazdowski Castle) בוורשה ובמרכז לאמנות עכשווית הדסון ואלי (Hudson Valley) בפיקסקיל, ארה״ב. עם הגיעו לארץ התמנה לראש מחלקת התואר השני לאמנויות בבצלאל, ירושלים ולאחר שלוש שנים התמנה לתפקיד בכיר זה. ניקולא ידוע בסגנונו הדקדקני, מודרני ורדיקלי בו בזמן.

תמר מרגלית הינה אוצרת האמנות של המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב CCA. בדומה לניקולא, מרגלית מעשירה את סצנת האמנות המקומית עם ניסיון עתיר שנים בזו הגלובאלית. הינה חלוצה בתחומה, ולצד תואר שני בלימודי אוצרות מאוניברסיטת קולומביה (Columbia) היוקרתית במנהטן עבדה היא כעוזרת-אוצרת במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), במחלקה לציור ופיסול. במסגרת תפקיד זה הייתה שותפה בצוות האוצרת אן טמקין לתערוכה "JUDD" בשנת 2020, אשר הייתה רטרוספקטיבה רחבה של האמן דונאלד ג'אד; בנוסף הייתה אמונה על רכישות אמנות עכשוויות לאוסף המוזיאון הנחשב.

מלבד ניסיונה המוזיאלי, מרגלית שימשה כמנהלת התערוכות ואוצרת בגלריה לוקסמבורג-דיין, מנהטן וסיימה היא גם תואר ראשון בכלכלה ותולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב. מרגלית החלה את תפקידה הנוכחי בשנת 2021 והציגה את הפרויקט הראשון החתום על שמה בCCA לאחרונה בשיתוף האמנית רונה יפמן. זה עוקב אחרי הקריירה הייחודית של לוחמת הפלמ"ח, סופרת ושדרנית הרדיו הידועה נתיבה בן יהודה באמצעות שלל חומרי ארכיון כצילומים פרטיים וקטעי וידאו המוצגים לקהל בפעם הראשונה.

זוהי התערוכה המרכזית של ה-CCA המתקיימת פעם בשנה ויש לה מסגרת אוצרותית מובחנת. תוכלו לספר לנו עליה? מהם הדגשים שבחרתם לתת?
ניקולא: "בדרך כלל כשאנחנו חושבים על אמנים, אנחנו חושבים על אדם העובד לבד וחותם על עבודותיו. התערוכה מסתכלת על אמנים שלא עובדים בדרך הזו, אלא כאלו העובדים בקבוצה, שמוותרים על שמם על מנת ליצור שם חדש. הקבוצה ושמם החדש נתפשים כמעט כעבודת אמנות, וקיומן של קבוצות אלו היא תופעה בינלאומית. מכיוון שאמנים אלו מוותרים על 'קלישאת האמן' הם הופכים, לטעמי, למתוחכמים ומורכבים. האמנים שהזמנתי לפה יכולים לעשות הרבה דברים – לערוך ספרים, הרצאות, להופיע, לאצור תערוכות, וזה מדגיש יותר את הרעיון של האמן כמותג שיכול לתעל תוכן דרך הרבה ערוצים שונים".

תמר, מהם הדברים שמעניינים אותך בתערוכה הזו?
תמר: "התערוכה גרמה לי לחשוב הרבה על ההיסטוריה של קבוצות אמנים שעובדים ביחד, אינסטינקט שתמיד היה, בעיקר במאה ה-19 כאשר אמנים התאגדו על מנת לצאת החוצה לטבע ולצייר, אך זו הייתה פעילות אמנותית שהם היו עושים לבד - רק בקבוצה. הם עשו זאת מכל מיני סיבות הקשורות בתהליך עירוני מואץ, בדידות גדולה יותר, ורצון לשבור את החוקים לצד עוד אנשים, כסוג של תמיכה. בעצם ניקולא מסתכל על התופעה הזו והביטוי העכשווי שלה שהוא מאוד שונה. קבוצות האמנים שהוא הזמין הם לא קבוצה שיוצרת במובן הקלאסי של המילה, אלא יוצרת יחד יצירה משותפת שבעצם משנה אצל כל אחד מהם את סוג הפעולה הרגיל שלו. זה שהם חוברים יחד גורם לזהות האישית שלהם להשתנות או לעבור איזו הגמשה.

בגלל התנאים שאנו חיים בהם, הרבה עניינים של פעילות אונליין, ובכלל כלכלה קפיטליסטית מואצת של מותגים וחברות שמשפיעים על כל האספקטים של החיים שלנו - אז אמנים פתאום רוצים איזשהו חופש לשבש את התהליכים האלה, ולפעול באופן שיחתור תחת הדברים האלה ולהגיב למציאות המשתנה. בעצם זו תופעה שקיימת המון זמן אך עם ביטוי עכשווי מובהק ומעניין בעיניי".

מהן ההכנות לתערוכה בקנה מידה כזה? כמה זמן אתם נערכים מראש? מהם הקשיים?
ניקולא: "הדרך לתערוכה הייתה ארוכה, עבדתי עליה רבות לפני מגפת הקורונה בגלל שהייתה אמורה להיפתח ב-2020/1, אך הכל הוקפא בגלל חוסר יכולת של האמנים להגיע לכאן. לפני מספר חודשים מצאנו משבצת בתכנייה שלנו ומפה התחיל המרתון. הכנו מדריך תערוכה ב-3 שפות הנשלח ה-23 משתתפים, ובחודשיים וחצי האחרונים עבדנו על זה יום יום באופן קיצוני. זה מאוד קשה להגיד בתערוכה מתי היא מתחילה, ולהגיד 'אני מתחיל עכשיו' מכיוון שכל האמנים והאוצרים עובדים על הפרויקטים האישיים שלה. קשה גם להגיד מתי זה מתחיל ובמידה מסוימת מתי זה נגמר כי אני תמיד יכול לדמיין איך לעשות יותר ולפתח את זה יותר. בנוסף, תמר אצרה את התערוכה הקודמת וכך אנו עוזרים אחד לשנייה. היא תרמה הרבה גם לתערוכה הזו".

אין הרבה מרכזים כמוכם בארץ הפועלים ללא אוסף ובמטרה להציג אמנות עכשווית מקומית ובינלאומית. תוכלו לספר לנו מה מייחד אתכם ביחס למקומות אחרים בישראל ובעולם?
ניקולא: "ראשית, אגיד שזה נכון שאנחנו המוסד היחיד הפועל ללא אוסף, אך מלבד מוזיאונים גדולים כמו מוזיאון תל אביב וישראל, לכל המקומות שאנו קוראים 'מוזיאונים' יש אוסף קטן, כזה הנתרם בירושה, ועל כן הם עובדים בצורה דומה לנו אך לא באופן מכוון כמונו. להבדיל אצלנו, אנחנו תמיד מזמינים עבודות ומייצרים - כלומר בביקור כאן המבקרים יראו דברים שלא היו קיימים קודם לכן, בשונה ממוסדות אחרים הפועלים עם אוסף. מוסדות אלו גם מציגים באופן דומה אך לא באופן קבוע. בקשר למקומי ביחס לגלובאלי - יש לי בעיה עם המילה 'מקומי' כיוון שהייחוד של אמנות ויזואלית מתבטא בעובדה שאינה מקומית וזאת למרות שיש לה ייחוס למקום בו היא נוצרה. אם היא טובה היא יכולה לדבר לכל אחד. חשוב להסתכל על אמנות כדבר שביכולתו לחצות את ה-״לוקאליות״ של המקום. התכנייה שלנו משקפת את הערך הזה: אנו עובדים עם אמנים מישראל או אמנים שחיים בישראל או כאלה שחיים מחוץ לישראל. אנו מכירים את ההבדל בין דרום אפריקה לישראל, איטליה לצרפת ויפן לברזיל, אך אני רוצה להתגבר על הקונספציה הזו. אני רוצה להאמין שזו הדרך לחשוב. בו בזמן, כמוסד הנתמך על ידי משרד התרבות, יש לנו מחויבות להציג אמנים החיים בישראל ואנחנו עושים זאת בדרך שלנו".

כמה תערוכות אתם מפיקים בשנה?
ניקולא: "זה משתנה בין 6-9 תערוכות הנבנות על חמש משבצות תצוגה בשנה. בעוד שהתערוכה הקבוצתית ממלאת את כל חדרי המרכז, במשבצות האחרות אנחנו יכולים למלא את החלל בשתיים או שלוש תערוכות בכל פעם. אנחנו מנסים לבנות את התוכנית באופן מאוזן ואורגני בו זמנית, כלומר באופן שמחד מאפשר לנו לפנות לאמנים שאנו מעוניינים בהם, ובו בזמן שומר מקומות לאמנים בתחילת דרכם או אמנים מבוססים מישראל ומחוצה לה. מכיוון שאנו חיים כאן יש לנו מחויבות לקהילה סביבנו. כל זה משפיע על כמות התערוכות".

איך אתם מתחילים ליצור תערוכה מרכזית חדשה?
ניקולא: "בגלל שאנחנו מזמינים ומפיקים עבודות חדשות כל הזמן, אנחנו בעיקר עושים תערוכות יחיד ותערוכה קבוצתית אחת שהיא התערוכה הקבוצתית השנתית שלנו הפרוסה על כל הבניין. תמר כבר עובדת על זו של שנה הבאה. בתערוכות הקבוצתיות אנחנו חושבים מה מעניין ורלוונטי לדון בו והתערוכה מביאה את זה דרך העבודות של האמנים. לתמר, כמוני, יש רעיונות שהיא עובדת עליהם כבר עשור ובשנה הבאה היא תציג אותם וכן הלאה. חשוב להבין שאנו עובדים בדרך פרדוקסלית, אמנות היא לא משהו שבא עם דד-ליין ואנחנו מכריחים אמנים לספק יצירה תחת דד-ליין. כך שזה תהליך של התאמה שאינו דומה לעבודת מוזיאון כיוון שאנחנו לא עובדים עם אמנים מתים, וגם לא עם עבודות קיימות. תהליך העבודה נמצא במשא ומתן כי האמנים אינם מוכנים כשאנחנו מוכנים או ההפך. זה קשה לתת רצף ליניארי כיוון שאמנות אינה פועלת בדרך ליניארית".

הנטייה של המרכז היא לרדיקלי בדגש על מיצב, וידיאו וסאונד – האם יש דיסציפלינות אחרות על הפרק?
תמר: "אני חושבת שבשנים האחרונות השיוך שלCCA עם מדיום התחיל להיפתח, בעצם מתוך הבנה שיש פחות צורך להיות הערוץ שמקדם מדיומים שהיו בזמנו חדשים ולא היה להם בית ושמוזיאונים בקושי הראו כמו וידאו ארט ופרפורמנס. כיום הם הרבה יותר ממוסדים ויש פחות צורך להילחם על הדבר הזה. הרצון לעודד ניסיוניות ולקיחת סיכונים, מה שדחף אותנו בעבר לקדם את המדיומים האלה, זה משהו שתמיד יישאר. אנחנו פתוחים לעבודה שיכולה לקחת המון צורות כל עוד הדגש היא עבודה שמאתגרת אותנו או שלא יהיה לה בית אחר. אנחנו רואים את השליחות שלנו בלאפשר מקום תצוגה הדוחף אמנים להמשיך וללכת למקום ועשייה חדשניים".