בעולם שלפני הסטרימינג, הרשתות והטלפונים החכמים תשומת הלב לא הייתה מפוצלת באותו אופן ובילוי בקולנוע היה טקס של ממש. ריח הפופקורן באוויר, פוסטרים של הסרטים האהובים עליך ממוסגרים בלדים וההתרגשות באולם כאשר האור מתחיל אט אט להכבות.

המעבר משנות השמונים לשנות התשעים הצביע על שינוי מובהק בתודעה הקולקטיבית. הקולנוע המזוהה של שנות השמונים נשען על בהירות, דמויות מובהקות וצבעוניות, קונפליקטים ברורים ורגש שמוגש ישירות - "what you see is what you get". ולעומתו, בעשור שהגיע אחריו אותה בהירות התחילה להיסדק. הדמויות נעשות פחות יציבות, פחות בטוחות בעצמן, החיים מוצגים בקונפליקטים מורכבים יותר והסרטים עצמם מודעים יותר למבנה שלהם.

כשחושבים על קלאסיקות שמאפיינות ומגדירות את העשור אי אפשר שלא להתייחס ליצירת המופת - 'Titanic', הסרט האייקוני שהסעיר אולמות ודורות שלמים ועד היום מבקש מאיתנו להאמין באהבה מוחלטת. ומנגד, אותה תקופה בדיוק מייצרת גם את 'As Good as It Gets', שבו אהבה מוצגת כתהליך מורכב, לא פשוט ויפיפה בין אנשים לא מושלמים. הפער וההבדל בין שתי הקלאסיקות המדוברות הוא אינו סתירה, הוא השלמה של אותו עולם, התבוננות על שני צדי מטבע והעברת ביקורת על חברה שנבחנת מכיוונים שונים.

ובתוך התנועה הזו, 'Pulp Fiction' מסמן רגע מכריע, מחתרתי ופורץ גבולות. החשיבות של סרט זה אינה מותמנת רק בסגנון, בעלילה, בצילום ובאסתטיקה, אלא בשינוי שהוא מציע ביחס לסיפור בקולנוע. עד אותה עת, גם כשהסיפורים היו מורכבים, הם עדיין נשענו על מבנה ברור: התחלה, קונפליקט אמצע, סוף. 'ספרות זולה' מפרק את ההנחה הזו. אלמנט הזמן כבר אינו קו ברור, הוא משתנה ותופס את מקומו כחומר גולמי שניתן לערוך, לשכפל, להזיז, לחזות ולעוות ומקבל משמעות מהאופן בו הדברים מסודרים.

ולצד כל אלו, מה שמדהים כל כך בסרט - לא נעצר במבנה.

הסרט משנה גם את מרכז הכובד של הקולנוע. העלילה מפסיקה להיות הדבר המרכזי, ובמקומה נכנסים "הרגעים": שיחות אקראיות, סטיות קטנות מהסיפור, דמויות שמתקיימות גם ללא קידום העלילה. דיאלוג על המבורגרים, ריקוד במסעדה, שיחה במכונית, כל אלו מקבלים משקל זהה כמעט לאירועים הדרמטיים. וזהו שינוי עמוק בדרך בה נתפס הקולנוע מאותה תקופה: החיים עצמם, עם כל השוליות והאקראיות שלהם, שווי ערך ומשמעותיים לא פחות מהרגעים הענקיים שתופסים את המרכז.

זה הרגע בו נשאלת השאלה - האם, באופן אולי מפתיע, הסרט והיום יום שבו, אינו מרחיק את הקהל אלא מקרב אותו? האירוניה, הציטוטים התרבותיים, המשחק עם ז’אנרים, כל אלו יוצרים תחושה של שותפות. אנו, הקהל, כבר לא רק צופים, אנחנו משתתפים בקריאה של הסרט בחוויה קולקטיבית.

אולם קולנוע מלא יוצר תנאי צפייה שונים. התגובה אינה נשארת פרטית, היא נעה בחלל. כשג'ק שוקע במים ב-Titanic, אפשר להרגיש את השקט נופל בשורות. ב-Jerry Maguire, המשפט "You had me at hello" מקבל הדהוד מיידי. וב-The Sixth Sense, ההבנה מתפשטת כמעט פיזית בין הצופים. בבית הקולנוע הפעולה לא מסתכמת בצפייה משותפת, היא סוחפת את כולנו ומאחדת אותנו לפסיפס רגשות משותפים של אנשים זרים.

אם יש חוט שמחבר בין כל המאפיינים האלו, הוא אינו אחידות אלא מורכבות ועומק. הכוכבים שעל המסך פועלים בתוך אותו מרחב של נוכחות מתמשכת. שחקנים כמו Julia Roberts, Tom Hanks ו-Meg Ryan אינם רק חלק מהסרט, הם נקודת הכניסה אליו. הקהל פוגש בהם שוב ושוב, ובונה איתם מערכת יחסים שממשיכה מעבר לסרט אחד. לצד הנוכחות הזו, המוזיקה יוצרת המשכיות נוספת: פסקולים אינם רק ליווי, אלא הארכה של החוויה. My Heart Will Go On ו-Iris ממשיכים את הסרטים מחוץ לאולם, לתוך החיים עצמם.

הקולנוע של שנות התשעים מחזיק בו-זמנית אמונה וספק, מבנה ופירוק, רגש ואירוניה, מבלי למהר להכריע ביניהם. והקהל, בדיוק במקום שמאפשר למתח הזה להתקיים ולהשאר במשך מספר שעות, ואפילו המון פעמים מלווה אותך הרבה זמן אחרי שיצאת מהסרט.

בין אם גדלתם על הסרטים האלו או שאתם בפער תרבותי שהגיע הזמן לכפר עליו, אספנו עבורכם את רשימת הסרטים הגדולים של שנות ה-90:

1. Pretty Woman - 1990
2. Reality Bites - 1994
3. Pulp Fiction - 1994 ‏
4. Legends of the Fall - 1994
5. Forrest Gump - 1994
6. Se7en - 1995
7. Before Sunrise - 1995
8. The Bridges of Madison County - 1995
9. Clueless - 1995
10. ‏Jerry Maguire - 1996
11. Romeo + Juliet - 1996
12. Trainspotting - 1996 ‏
13. Titanic - 1997
14. As Good as It Gets - 1997 ‏
15. Good Will Hunting - 1997
16. You’ve Got Mail - 1998
17. The Matrix - 1999 ‏
18. Fight Club - 1999
19. American Beauty - 1999
20. Notting Hill - 1999