שיתוף הפעולה בין פקטורי 54 לרן דנקר נולד מתוך ערכים משותפים של אהבת המולדת, חיבור לטבע וערגה לימים יפים יותר. השחקן והמוזיקאי המוערך, שעבר מסע חיים בין מגוון מקומות, אחראי לכמה מהשירים היפים והמרגשים בנוף הישראלי. סדרת הצילומים בכיכובו התקיימה בקיבוץ דליה ברמות מנשה. הסט נע בין שבילי הקיבוץ, חדר האוכל, האורווה ושדות החיטה. החיבור לטבע בא לידי ביטוי גם בסטיילינג, שהתמקד בצבעי אדמה חמים, ובצבעוניות העונתית של שלהי החורף ובוא האביב. רן לבש פריטים מתוך קולקציות אביב 2024 של בתי האופנה המובילים. הלוקים הציגו מראה מונוכרומטי המורכב מפריטים קלאסיים ועל-זמניים במלתחה הגברית.

מראה ה-Earth Tones כלל חליפת פשתן חומה בגזרה נינוחה מבית דולצ'ה וגבאנה, חולצת פולו בז'ית ששולבה עם מכנסיים חומים מחויטים - גם הם מבית צמד המעצבים האיטלקי, ג'ינס בגוון שמנת מבית המעצב הפריזאי ז'אקמוס, ז'קט בגוון בז' ובמראה קז'ואל מבית ג'יל סנדר ומגפי זמש חומים בעיצוב סן לורן. היו גם נגיעות של שמיים כחולים וצמחייה ירוקה במראה דאבל דנים אייקוני מבית סן לורן ובחולצת פולו ירוקה של בית האופנה ברברי.

"הבחירה בעת הזאת לעשות משהו משמעותי, מיד זורקת אותי לדבר הכי בסיסי - לאהבה שלי לארץ הזאת", מספר רן. מסע החיים שלו כלל תחנות רבות, החל מוירג'יניה שבארה"ב, שם נולד, דרך קיבוץ האון, בית זית, תל אביב, נתניה, ניו יורק ועד יפו, שם הוא מתגורר כיום. "נולדתי בארה"ב, אבל זו פאזה שאני לא זוכר, הייתי קטן. כשחזרנו לארץ זזנו בין כל מיני מקומות, ואחד המקומות המשמעותיים עבורי כילד היה קיבוץ האון. הקיבוץ הפך להיות מבחינתי מקום שהוא השפיות שלי. שם אפשרתי לעצמי להיות חולמני, יצירתי, מחובר לטבע. בחרתי שנצלם הפקה בקיבוץ כי רציתי להנציח את הילד שרץ בקיבוץ, על המדרכות השבורות, הדשא המצהיב, עם ריח החציר והצרצרים. יש משהו מאוד נוסטלגי בקיבוץ, מאוד פראי, טבע, שדות, אדמה, מבחינתי זה להראות את המקום הסנטימנטלי עבורי".

שתף אותנו בזיכרונות ילדות מהקיבוץ

"למעשה הייתי ילד חוץ, לא גרתי בקיבוץ, אבל בכל החופשים שלחו אותי לשם, בעיקר בקיץ, עם כל הבני דודים. היינו בבית על שפת הכנרת, ולסבא שלי, שהוא דמות משמעותית עבורי, הייתה סירה כתומה שהוא בנה בעצמו, עם מנוע קקמייקה, אבל אנחנו חשבנו שאנחנו בסירת מרוץ, הרגשנו שאנחנו שטים כמו ביאכטת פאר מינימום.

אפשר למצוא את החיבור שלי לקיבוץ גם בשירים שלי. ב'אני אש' אני מדבר על איך אהבתי לרוץ כמו ילד בקיבוץ. גם 'חלומות מופרטים', אחד השירים הנסתרים שלי שאני הכי אוהב, מדבר על חלומות שהם כמו קיבוצים שהופרטו, חלומות שעם הגיל הלכו והיטשטשו. זה שיר שנוגע לי ללב ואני מדבר שם על המפגשים הראשונים שלי עם בנות ועם בנים, על סקרנות של משחקי מחבואים וזיעה. זה משהו פראי של קיבוץ שלא קורה בעיר בדרך כלל.

בכלל, אני מאוד אוהב את אזור הצפון, בטח בתקופה הזו כשרובו מפונה. זה עושה לי כואב בלב לראות בטלוויזיה את מנרה, מתת, או מטולה, המקומות הכי יפים בארץ, שהרבה אנשים שכל כך קשורים אליהם רגשית הולכים לחזור לבתים הרוסים ולמקום שאיננו קיים".

הבוקר של השבעה באוקטובר תפס את רן בדירה ביפו עם בן הזוג איתי, ימים ספורים לפני לידת בתו הבכורה אור. "הייתי משוכנע שאיתי מעיר אותי כי צריך לרוץ לבית חולים, היינו כבר בשלב שבו זה אמור לקרות כל יום. ההבנה שאנחנו בעצם בתוך אירוע מתגלגל וקשה, שעכשיו נפתחת מלחמה, גרמה להלם ופחד, אבל ההתעשתות הייתה די מהירה. תוך יומיים כבר הייתי בדרכים, נוסע לאן שרק אפשר, לפעמים לבד עם גיטרה ולפעמים עם להקה. זו הייתה רכבת הרים של רגשות, יחד עם אדרנלין, בניסיון להבין מה קורה. הבנתי נורא מהר שיש לי תפקיד, ונסעתי לפגוש מפונים, פצועים, חיילים, כל מה שעולה במחשבה. נסעתי גם למקומות שלא ביקשו. לא קראנו לזה 'הופעה', אלו היו מפגשים אנושיים, שכללו התפרצויות בכי, שיחות מפעימות עם אנשים מדהימים, סיפורי גבורה, סיפורים עצובים וגם רגעים אפלים".

ואיך התחושות עכשיו?

"עכשיו יש תחושה שחזרנו לאיזושהי שגרה של נורמליות, אבל לצדה יש הרבה תסכול, מועקה, פחד, הלב כבד מהמחשבה שיש לנו חטופים שעדיין בעזה. אני לא חושב שאפשר להתרגל למציאות הזאת. יש את הדעה שאומרת שצריך להמשיך קדימה, אני נע בין לבין - בין הרצון לחיות בשביל האהובים שלי, וגם בשבילי, לבין הכאב והמציאות הבלתי נסבלת.

החובה המוסרית שלנו, לצד החיים שלנו שממשיכים, היא לא להפסיק לדבר על מי שאיננו ועל מי שעדיין יש סיכוי להציל אותו. צריך לעשות הכול כדי שזה יקרה. התקופה הזאת מביאה איתה תרגול קשה שלנו בחוסר ודאות, משהו שאנחנו לא כל כך אוהבים כבני אדם.

הייתה לי בהתחלה הרבה תקווה בנוגע למה שאנחנו קוראים 'אחדות', שזו בעצם אנושיות. ראית פתאום איך אנשים שמים בצד את מה שלא חשוב, מבינים שמדובר במצב חירום, ובאים לעזרת חבר. במשך כל התקופה התפללתי שהדבר הזה שאנחנו מצליחים לגבש בעצמנו, אכן יישמר. אבל טבע האדם קשוח, וזה לא החזיק, למרות שהמעשים הטובים עוד מתקיימים כל הזמן ובכל מקום".

איך האבהות? מה למדת על עצמך שלא ידעת קודם?

"אור מהממת, חמסה, והיא דה בסט קאמפני אבר. לא חשבתי שיש דבר כזה אהבה ללא גבולות בצורה כל כך אבסולוטית, ללא תנאים. אני מגדל את הבנות של איתי המון שנים, והן מבחינתי שלי, אבל לא הייתי נוכח בשלב התינוקות שלהן. לפני הלידה של אור לא ידעתי איך אסתדר עם תינוקת, כי יש לי נטייה להרגיש בעצמי כמו ילד. אבל די מהשנייה הראשונה, אפילו בלידה עצמה, נפל לי האסימון - והבנתי שזה הדבר הכי טבעי לי בעולם. לא שזה לא קשה, לקחו לי את השינה, ועד כה כל דבר בחיים שהיה פוגע לי בשינה, זז מחיי. אבל אור לימדה אותי שכנראה יש בי יותר חוסן ממה שחשבתי. פתאום אני מבסוט לקום ב-5 בבוקר, הפכתי להיות הבנאדם הזה, וזה מביא שינוי מרענן לחיים שלנו. מטורף שאני אבא ל-3 בנות".

במבט לאחור, איך אתה מסכם את התקופה שבה חיית בניו יורק?

"ניו יורק הייתה תקופה מופלאה, כי הייתי אחרי כמה שנים רצופות של עבודה, מוזיקה, קולנוע, טלוויזיה. הרגשתי שאני מחפש את האנונימיות שלי ובא לי להיות הסטודנט שלא יצא לי להיות. יש בניו יורק משהו מאוד אופנתי, העיר מאפשרת לך להיות מי שאתה רוצה, ולדעתי כשגרתי שם החלפתי זהות כל שבוע. השומר בכניסה לבניין שבו גרתי אמר לי יום אחד, אחרי איזו שנה: 'בואנה, אני חייב להגיד לך משהו, אני לא מזהה אותך, אתה כל שבוע נראה כמו דמות אחרת', ופתאום זה היכה בי. לפעמים הייתי חנון עם משקפיים וזקן, לפעמים מגולח לגמרי עם עגיל באוזן, לפעמים בלונדיני, נהניתי מהחופש.

היום אני הרבה יותר מאפשר לעצמי ליהנות מהחופש, בעיקר באמנות שלי, אבל הייתי צריך את החופש הזה גם בחיים האישיים. בניו יורק כתבתי הרבה שירים, למדתי תיאטרון, אבל יותר מהכל - הרווחתי שם את החופש שלי. בגיל צעיר הייתי משועבד לדימוי שלי ולמה חושבים עליי, ואז ניו יורק שחררה אותי מגדרית, מינית, זהותית".

חגגת יום הולדת לא מזמן, שתף אותנו בתובנות של גיל 40.

"זו שאלה מעניינת. הכל נשאר אותו דבר, רק מקבל פרופורציה. כלומר דברים עדיין משתנים בחיים, ואני כבר רגיל לתזוזות, אבל אני מרגיש שעכשיו הכל מגיע עם יותר בינה, חוכמה, פרספקטיבה. לפני כן הייתי מסתכל בצורה מצומצמת על דברים וחווה אותם כמו סוף העולם, ועכשיו משהו התרחב ואני לומד לקבל את החיים בצורה אחרת. מצד שני, יש גם תחושה שהשעון מתקתק. אתה אומר 'אוקיי, חשבתי שגיל 30 יישאר לנצח', והוא לא. זו לא אובססיה על הגיל, אלא יותר הבנה שזה זז קדימה העסק הזה. לפעמים אני מרגיש עוד ילד בשביל לעשות דברים מסוימים, אבל אני מבין עכשיו שכדאי פשוט לעשות אותם".

על איזה פרויקטים אתה עובד בימים אלה?

"מה שמציל אותי בתקופה הזאת זה לחזור לעבוד. אנחנו ממשיכים בחיים אבל במקביל הלב עדיין כבד, וגם היצירה שלי עוברת דרך הפריזמה הזאת. בקרוב עומד לצאת שיר חדש בשם 'בבל', ובמקביל אני עובד על מופע ראשון בקיסריה שיתקיים ב-20 ביולי. אנחנו בונים הופעה חדשה עם עיבודים חדשים. כל הופעה עכשיו מרגישה מוזר בהתחלה, וכך גם המפגש עם הקהל, כי לא יודעים מה הולך לבוא. אבל כל הופעה מסתיימת בקתרזיס. אני מתרגש לבאות".

איזה חלומות עדיין לא הגשמת?

"יש לי פנטזיה שאני מתכנן לממש, אני רוצה לארח בהופעה משפחות מהעוטף שפגשתי, משפחות חטופים, משפחות שכולות, ילדים ובני נוער מבארי ומכל מיני מקומות שאני עדיין בקשר איתם. אני רוצה כבר לראות אותם כאורחי הכבוד שלי. יש לי חלום שכל החטופים יהיו בבית, ויהיו כבר אחרי כל האירוע הזה. החלומות האישיים שלי מתגמדים כרגע, אני מרגיש שאני צריך להודות על כל מה שיש לי החלום שלי הוא שנהיה במציאות אחרת, טובה יותר".